והיא מרחיבה את בית החזה עוד ועוד עד שכולם נכנסים לה ללב

"אבל למה לתת לסיפור לקלקל את האמת?" אמרה זוהרה ושלחה חיוכי כוכבים לקשישים שמולה. היא נגסה בתפוח שבידה והוסיפה "אבל האמת…", ומגדה קטעה אותה ואמרה בשקט, משתדלת שהמבקרים שבאו להאכיל את בן משפחתם, לא ישמעו אותן, "אז עכשיו תספרי לי מה באמת קרה?"

מגדה וזוהרה ישבו בקצה חדר האוכל, נחוֹת אחרי ההגשה של הצוהריים וחיכו שאברם וסָלָמון יסיימו להאכיל את התשושים, שאפילו הכרוב הממולא הכי טעים של זוהרה, זה שהגישה לשופטים במאסטר שף  והם ליקקו את האצבעות, לא עניין אותם. זוהרה אהבה אותם, את הדיירים. "כל אחד מהזרוקים על כיסאות הגלגלים האלה היה פעם 'מישהו' " אמרה. רק לרוזה ודני שנשלחו מבית החולים למוסד ללא ליווי קרובים, לא היה את ה'משהו' הזה.

ודווקא לאלו שהגיעו לבד, בעיניים מפוחדות, נקשרה זוהרה יותר, ומגדה אמרה לה שתיזהר, כי הרבה הם לא מחזיקים מעמד והלב של זוהרה כבר לא מי יודע מה, ולא כדאי שיישבר אחרי ניתוח המעקפים שעשתה.

אבל את זוהרה זה לא מעניין והיא מרחיבה את בית החזה עוד ועוד עד שכולם נכנסים לה ללב.

והעברית של זוהרה, אפשר היה להתקנא בעברית הצברית. לפעמים הייתה אומרת מילים שמגדה לא הבינה, אבל כל כך היה נעים לה שזוהרה חושבת שהיא מבינה.

"זוכרת את רוזה ודני, כן, כולם קראו לה רוזי, איך שהיא הייתה מצומקת כזאת. פעם היא הייתה…, נו טוב, רציתי להגיד – אחרת, אבל כנראה גם אז הייתה לא מי יודע מה", סיפרה זוהרה למגדה. "היא הייתה נמוכה, רזה מאוד עם עיניים ירוקות נוטות כלפי מטה, מה ששיווה לה מבט של בולדוג במצב צבירה של בכי. שיער החיטה שלה גדל פרא והיה כל כך סבוך וקשה שסירב להיאסף בגומייה שלקחה מהמכולת בה עבדה. אניצים של שיער מתפצל נפלו על אפה, אולי בגלל זה סיגלה תנועת גירוד בנחיריים מעל שפה בשרנית, וכך נראה אפה בולבוסי ואדמדם חורף וקיץ."

"והוא? איך היה דני?" שאלה מגדה. "הוא היה שחום. שחום זאת מילה עדינה. שחור, שוורצע, כמו שהעולים החדשים קראו אז לתימני שמכר את הקרח ביפו. גידיו בלטו מתוך חולצת הדקרון שלבש קיץ וחורף, גופו קפיצי ואף שהיה קטנטן, הקפיציות הזאת הזקיפה את קומתו. אפשר היה לזהות אותו מרחוק על פי הליכתו ועל פי ריחות גוף גסים וחריפים, תזכורת יומיומית לעמבה שתיבּלה כל מה שנכנס לפיו."

"לפני שדרכם הצטלבה", המשיכה זוהרה אחרי שהביטה לצדדים בחשדנות, מוודאת שוב שאין להן מאזינים, "רוזי למדה בסמינר וולף בבני ברק ובערב עזרה לזלמן מהמכולת תמורת משכורת זעומה. הוריה, למודי הסבל מבתם הבכורה שמרדה בכל מה שהאמינו, החליטו לעשות מעשה תיקון עם הקטנה. וכך בלי שהביעה רצון כזה או אחר, נשלחה ללימודי הוראה בסמינר בית יעקב על שם וולף שבבני ברק. וכיוון שתמיד ריצתה את הוריה ומשום שרצון משלה לא בדיוק היה לה, נגררה בכל בוקר בשני אוטובוסים לסמינר הבנות החרדיות, שם ישבה כעציץ בסוף הכיתה. בסוף כל יום חזרה ישר למכולת. חוץ מדמי הכיס שהרוויחה, היא קיבלה גם סנדוויץ עם נקניק שכל כך אהבה. הייתה פורסת לחם שחור עבה, מורחת אותו בשכבת מרגרינה 'בלובנד' ועליו סלמי איטלקי בשכבות רבות." "איך בא לי אחד כזה עכשיו", נאנחה זוהרה ובלי להשאיר מקום לשאלות המשיכה בסיפור. "זלמן הבולגרי היה מרעיף עליה עוד פרוסות ומצחקק בחדר האחורי עם אשתו שה'קטנה' מבנות יעקב לא מבינה שכל כך טעים לה כי היא אוכלת 'בשר אחר'. "קחי", היה מושיט לה מלפפון חמוץ מהדלי של החמוצים, "שיהיה לך בתיאבון", וזו הייתה גורסת הכול בפה פתוח ומפזרת ריחות שום וזיעה קרה."

אם הסיפור היה נכון, אפשר היה לחשוב שהם, הקטנה והשחום, נפגשו במקרה, כשהוא פרק את החמוצים במכולת של זלמן מתוך המריצה שסחב בשדרות יפו. אבל בשעות הללו בהתה ה'עציץ' בלוח בכיתה, ודמיינה שלג לבן שכיסה את הבית שעזבו ברומניה.

"ההורים", המשיכה זוהרה אחרי שהציצה בשעון לוודא שיש עוד זמן עד לאיסוף השאריות מהשולחנות, "התחילו להיות מעט מודאגים מחוסר המחזרים של בתם הקטנה והצמידו אותה ל'גדולה' שתיקח אותה לחבריה, ואולי שם יידבק אליה מישהו. "פרידה 'הגדולה' אהבה מאוד את אחותה, אבל ספיח כמוה במפגש סוער עם מחזרים פוטנציאלים לא בא בחשבון, ולכן עשתה עסקה עם כרמלה, חברתה לבילויים – כל אחת תארח את 'הקטנה' במרכז לצעירים ליד הים, בזמן שהאחרת מתגפפת עם בן זוגה."

"ושם במרכז קרה הנס?" שאלה מגדה. "היינו רוצים לחשוב ככה" השיבה זוהרה, "אבל גם שם ישבה ה'קטנה' ליד פינת התה, עיניה המימיות בהו ברצפה, וכל צחוק באי המרכז עבר לידה כאילו אינו נוגע בה."

"בשנה האחרונה בסמינר למורות נערכו מבחני הסיום. עם תעודה ביד יהיה לה מקצוע, והיא תוכל ללמד בכיתות א-ד בבתי הספר הדתיים. ה'קטנה' למדה או לפחות השתדלה, אבל דבר לא נכנס לראש הקש, ומה רבה הייתה הפתעתה כשהגיעו התוצאות והיא עברה, ובגדול. כשיצאה מחדר המנהלת עם התעודה צמודה לחזה, דואגת שאף אחד לא ייקח אותה ממנה התפשט חיוך לא רצוני על שפתיה. עיניה חסרות ההבעה שטפו את המסדרון כשחלפה על פני רונית ה'שקדנית' של הסמינר. זו ישבה חפויית ראש ופרצי בכי בלתי נשלט יצאו מגרונה.

פרידה ידעה שהצלחה היא תמיד אוסף של כישלונות, אבל במקרה של אחותה, אפילו הכישלונות לא היו מפוארים עד כדי כך, ולכן היא הראשונה שפיצחה את התעלומה. רונית ורוזי פיינשטיין הוחלפו בטעות, וכל אחת קיבלה את תעודתה של השנייה.

"עכשיו את הולכת לקבל את הצעת העבודה הראשונה שאת מקבלת ועפה מפה עם התעודה", אמרה פרידה לרוזי. ככה באותו יום, עם מינוי לבית הספר 'מסילת ישרים' עלתה רוזי על קו 825 ל'גלות' עפולה, שם התייצבה בבית הספר, ובפרץ לא ברור של אסרטיביות שכרה את דירת החדר או יותר נכון הצריף שהשכיר מנהל המוסד לכל מורה נפלטת תל אביב, שנגזר עליה להגיע לפריפריה ללמד.

ההורים קיבלו את רוע הגזירה כשהבינו מפרידה שמוטב עפולה על  שערוריית תעודה 'שאולה'.

בכל שישי חזרה רוזי לְְשַבָּת אצל הוריה ובראשון חזרה ללמד בעפולה. הנסיעות ב-825 הביתה היו החלק האהוב עליה בשבוע, אך עם תחילת השבוע בשש בבוקר כשאביה היה מלווה אותה לתחנה המרכזית, הייתה בוכה בכי תמרורים על כתפיו. בוקר אחד כשעיניה נפוחות מצער והיבבות לא פסקו גם אחרי שעבר האוטובוס את הרצלייה, ניסה היושב לצידה להרגיעה. רק אז שמה לב לשחום שישב על ידה. את הריח החמיצה בשל אף סתום מבכי וגירוד תמידי. הרבה הם לא דיברו, רק הבינה שיום ראשון הוא היום החופשי שלו, ואז הוא מבקר את הוריו שגרים במושב אביטל בצפון."

"לא ארחיב", אמרה זוהרה, "כי העניין ברור. סיפור אהבה נרקם בין השחום ל'קטנה' מתחת לרדאר של ההורים, וכך הפכו הנסיעות ביום ראשון לאהובות ביותר, וכולם ראו לנגד עיניהם את השינוי ברוזי ותהו לפשרו. אביה ניסה לשחד מי מבית יעקב כדי למצוא לרוזי עבודה במרכז, וכשהצליח ונמצאה המשרה, היא סירבה לחזור. עדיף צריף דל בעפולה עם ביקורי דני  מטשולנט חם ומנחם והורים על הצוואר בתל אביב. וחוץ מזה דני אמר שעדיף לה, כי בעפולה אין על מה לבזבז ויש בונוס על עבודה בפריפריה, וכך נשארת לה משכורת גדולה יותר. הם היו נפגשים בערב יום ראשון לאחר שביקר את הוריו במושב והיה לן בצריף. בבוקר השכים ויצא לפני שהייתה לובשת את הבגדים הצנועים שהייתה מחויבת ללבוש בבית הספר 'מסילת ישרים'. בתל אביב בשבת היו נפגשים בים ויושבים על החול עם גזוז . כשאזרה עוז וסיפרה לו על התעודה ה'שאולה', הרקיעו מניותיה שחקים. "גם חסכנית וגם על חשבון אחרים", חשב. "זאת עסקה שאין טובה ממנה."

"הם התארסו אחרי 5 שנות חיסכון למגינת ליבם של הורי שני הצדדים שניסו בכל דרך למנוע את רוע הגזירה. "למה את לא מוצאת בחור טוב כמו חיים השיפוצניק מבלוק ד' או אולי לכל הפחות סמי הבן של המכולת, אומנם בולגרי אבל לפחות עם עיניים כחולות." אמרו הוריה וההד ממושב אביטל הדהד בקולות הוריו "תעיף אותה כבר". "לפני שהם יעיפו אותך", "אין לך כבוד?" מה לך ולווזווזית הזאת."  לחץ ההורים לא עזר, כמובן, אלא רק קירב בין השניים, והם נישאו וקנו דירת חדר בעפולה. הבילוי האהוב עליהם היה ספירת הכסף שהטמינו מתחת לבלטה הימנית הקיצונית בחדר אמבטיה טחוב."

"אז זה בעצם היה הפי אנד?" שאלה מגדה.

"תלוי את מי שואלים" ענתה זוהרה". בעזרת ההורים של רוזי הם קנו מניית אגד, ודני עבד מסביב לשעון. הוא נסע בקו 825, הפעם כנהג, והבלטה באמבטיה התחילה לרקוד מעל הערימה שמתחת. כשקיבל שני כרטיסי נסיעה חופשיים באוטובוס כחלק מתנאי עבודתו הוא נתן אותם לרוזי ולאביה. איזה סקנדל היה כשאביו שמע על כך. הוא דרש לקחת מייד את הכרטיס מאביה של רוזי ולהעבירו אליו, ואם לא, אל יראה דני את פניו במושב אביטל. דני חכך בדעתו לשנייה או שתיים עד שהחליט שטוב כרטיס אחד ביד משני רוזי בבית, וכך עבר הכרטיס מכיס לכיס .

את התחרות הזאת על אליפות העולם בקמצנות רוזי לא הסכימה להפסיד. "עד שכרטיס הנסיעה לא יחזור לכיסו של אביה, דני יכול מצידה להישאר לישון כפיות עם הוריו במושב אביטל  ולחלום שהוא נוסע כל הלילה הלוך וחזור בדרך לשום מקום. " לא עזרו תחנוני האב שביקש מבתו לוותר. אומנם דני הוא לא החתן הרצוי, אבל גירושין יהיו בושה גדולה למשפחה, וממילא הוא לא נוסע הרבה ומעדיף ללכת ברגל, ובכלל לאן עליו לנסוע. רוזי לא ויתרה והגישה תביעת גט.

"על זה"? שאלה מגדה.

"מה לעשות, אף פסיכיאטר לא היה חותם לה על תעודת שפוי".

"אז הם בטח הקימו משפחות חדשות", אמרה מגדה.

"לא, איש מהם לא נישא שוב. דני עזב את הארץ וחזר כדי להיקבר בה, כי כאן לא צריך לקנות חלקה, והוא לא פראייר וישלם סתם על איזו אבן. ורוזי גרה עם ההורים כי זה יותר כלכלי עד שגם הם עזבו את העולם, ופרידה אחותה מכרה את הבית. הם נפגשו אחרי חמישים שנה במרכז הסיעודי לתשושים. האלצהיימר כרסם במוחם והם לא הכירו זה את זה. מדי פעם כשישבו על כיסאות הגלגלים בחדר האוכל היו גונבים זה לזה מהצלחת. הייתי משתדלת להושיב אותם יחד. זוכרת?"

"בגלל זה?" שאלה מגדה. "לא הבנתי למה כל כך חשוב הסדר הקבוע הזה. אבל את יודעת שהם הדביקו אחד את השנייה. הם חלו בדיוק באותו השבוע".

זוהרה התרוממה באיטיות מהכיסא כדי להתחיל לפנות את מגשי הצוהריים לא לפני שענתה "כן מגדה, וגם כשחלו אף אחד מהם לא ויתר לשני, כמו התחרו מי מהם יאריך ימים. הם מתו כמעט באותו יום."

היא הרחיבה את בית החזה, נשמה אוויר מלוא ריאותיה, כמו שלימד אותה ד"ר הרשקוביץ' ממכון הלב והביטה במרים, שעדיין לא פונתה לחדרה וראשה היה שמוט על המגש בתוך עיסת הפירה.

אז פנתה למגדה בעודה מלטפת את גבה של הזקנה ואמרה: "נראה לי שמחר אספר לך עליה."